החלטה בתיק בר"ע 12556-04-12

1.     לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 2188-08-11), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 7.7.2011 (להלן - הוועדה), אשר קבעה כי אין מקום לצירוף נכויות בעניינו.

2.     למבקש הוענקה נכות בשיעור של 14.5% החל מיום 19.5.1999 בגין ליקוי שמיעה וטנטון, ונכות בשיעור של 12.5% בגין פגיעה בברך החל מיום 1.3.2001, לאחר הפעלת תקנה 15. המבקש הגיש בקשה לצירוף נכויות אלה. לאחר שוועדה רפואית לעררים מיום 12.2.2009 דחתה את בקשתו של המבקש, הוחזר אליה עניינו על פי פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 8.3.2011 (עב"ל 9124-05-10; להלן - פסק הדין) בצירוף ההנחיות כדלקמן:

"עינינו רואות כי נוסח תקנה 12 ביחס לרכיב ההכנסה שונה מנוסח סעיף 121 לחוק שמכוחו הותקנה התקנה. בעוד שסעיף 121 לחוק מדבר על ירידה ניכרת בכושר ההשתכרות, מדברת התקנה על צמצום בפועל של ההכנסה. מושגים אלה נבדלים זה מזה, למרות שצמצום בהכנסות יכול להעיד גם הוא על אובדן כושר ההשתכרות. לאור העובדה כי הנוסח שבחוק הוא הנוסח הקובע והוא דוחה את הנוסח כפי שהוא מופיע בתקנה, על הוועדה לבחון את עניין צירוף הנכויות על פי הירידה בכושר ההשתכרות ולא על פי הצמצום בהכנסה בפועל.

הוועדה מושא ערעור זה קבעה כי הליקוי בשמיעה של הנפגע, אין בו כדי להיות גורם בצמצום הכנסותיו של הנפגע. על הוועדה היה לבחון האם הליקוי בשמיעה גרם להפחתה בכושר השתכרותו של הנפגע ולא בצמצום הכנסותיו. בהקשר זה יש לציין כי ירידה בשמיעה כשלעצמה עלולה לפגום בכושר ההשתכרות של נפגע, כאשר למשל נמנעת מהנפגע עבודה בסביבה רועשת ועקב כך מצטמצם מרחב האפשרויות שלו להשתכר. ... יש אפוא בפנינו שתי נכויות שבהצטברן יחד מקטינות לכאורה את כושר השתכרותו של הנפגע. יש לציין כי הנפגע עבד עבודה פיזית בחברה לבניין עד לפגיעה בברך, שמן הסתם הייתה גם בסביבה רועשת.

לא למותר לציין כי קביעת הוועדה, לפיה הנפגע אמר בעת הדיון בפניה כי הפגיעה בברך היא זו שגרמה לירידה בהכנסותיו - אינה מדויקת, וכי מה שאמר הנפגע הוא כי מאז ששבר את הברך ישנה ירידה בהכנסות."

3.     הוועדה שמעה את טענות ב"כ המבקש וקבעה כך:

"הועדה הקשיבה בתשומת לב רבה לדברי התובע ובא כוחו וקראה בקפדנות ובעיון רב את פס"ד מיום 8.3.11 של בית הדין הארצי לעבודה.

התובע עבד כמנהל פרוייקטים בחברה ממנה פוטר ב- 1999/2000. בתעודה רפואית ראשונה מ- 4.7.99 מצויין שלתובע "ליקוי שמיעה טנטון מטריד משנים". למרות התלונה המתמשכת הזו לא מצאה החברה שבה הועסק לפטרו מתפקידו אלא לאחר שנפגע בברכו, יש לציין שהתובע בתצהיר שמסר למל"ל הדגיש שמשנת 1962 היה חשוף לרעשים במקומות עבודה שונים דבר המחזק את הטענה כי בעיית השמיעה היתה קיימת שנים רבות, לא היוותה כל גורם מפריע בעבודתו כמנהל פרויקטיים ולא היתה העילה לפטוריו. ליקוי השמיעה שקיים אצל התובע אומנם איננו קל במיוחד בתדרים הגבוהים אך אין בו כדי לגרום להפסקת עבודה ברעש שאם כך היה מקום להפסיק את עבודתם של העובדים הרבים במגזר הייצור ובמגזרים אחרים, שלא להזכיר אנשי צבא ובטחון שבעקבות חשיפה לרעש סובלים מליקוי שמיעה וטנטון בדרגות חומרה הדומות לליקוי השמיעה והטנטון של התובע וממשיכים הן בעבודתם ובשירותם. העובדה שהתובע עבד בסביבה רועשת לא היתה עילה לשינוי בתעסוקתו למרות ליקוי השמיעה והטנטון.

לאור השתלשלות המקרה ולאור האמור לעיל וגם לפי דברי התובע פיטוריו היו לאחר שנחבל בברכו ולכן לדעת הועדה פגיעה זו בלבד היא האחראית לירידה בכושר השתכרותו שכן למרות שהיה כאמור לקוי שמיעה עוד זמן רב לפני התאונה שבה נחבל בברכו המשיך בעבודה ללא כל סייג.

הועדה חוזרת ומדגישה כי האמור בסעיף 3 לפסק הדין אינו מקובל עליה: "ירידה בשמיעה כשלעצמה עלולה לפגום בכושר השתכרות הנפגע, כאשר למשל נמנעת מן הנפגע עבודה בסביבה רועשת, עקב כך מצטמצם מרחב ההשתכרויות שלו להשתכר". על פי כל המסמכים שבתיקו ולאור האמור לעיל לתובע היה ליקוי שמיעה עוד לפני שהחל בעבודתו הנדונה ובוודאי שבמהלכה ובכל זאת לא נפסקה עבודתו ולא הופחתו הכנסותיו.

נוכח האמור מחליטה הועדה כי היא אינה מאשרת צירוף נכויות כאמור."

4.     המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי וטען כי הוועדה, למרות הנחייתו הברורה של בית הדין, התמקדה שוב בצמצום בהכנסותיו, ודנה רק בליקוי השמיעה ולא בנכות בברך. עוד טען המבקש כי אמירת הוועדה לפיה היא אינה מקבלת את דברי בית הדין מהווה התרסה כלפי בית הדין ופגיעה בעקרון ההיררכיה השיפוטית.

5.     בית הדין האזורי קבע, כי הוועדה מילאה אחר מצוות פסק הדין, כי היא אכן דנה בשאלת הפגיעה בכושר ההשתכרות של המבקש, וכי ניתן להסיק מדבריה כי לולא הפגיעה בברך, היה המבקש ממשיך לעבוד בעבודתו עוד שנים רבות גם עם ליקוי השמיעה ממנו סבל מזה תקופה ארוכה. קביעת הוועדה לפיה אין קשר סיבתי בין הפסקת עבודתו של המבקש לבין הליקוי בשמעתו היא קביעה רפואית, המתבססת על המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, ובה בית הדין לא יתערב. באשר לטענות המבקש בנוגע ל"התרסת" הוועדה כלפי פסק הדין קבע בית הדין האזורי כי יש לקרוא את החלטת הוועדה כמקשה אחת, וכך ניתן להבין כי הוועדה לא שללה את קביעת בית הדין, אלא את יישומה במקרה של המבקש. משכך דחה בית הדין האזורי את הערעור.

6.     בבקשת רשות הערעור שלפניי חזר המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו בבית הדין האזורי, והדגיש כי לפי הפסיקה בעניין יש ליתן פרשנות ליברלית ומרחיבה לעניין קביעת הנכות המצטברת, כי הוועדה לא מילאה אחר המוטל עליה על פי פסק הדין, וכי הוועדה חרגה מסמכותה עת ערערה על קביעת בית הדין הארצי בפסק דינו.

7.     לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. מעבר לנימוקי בית הדין קמא אוסיף, כי טענותיו הרבות והקשות של ב"כ המבקש באשר לחריגתה של הוועדה מסמכותה ו"התרסתה" כלפי בית הדין אין להן על מה שיסמכו. כפי שקבע גם בית הדין קמא, יש לקרוא את דברי הוועדה בשלמותם, ולא להוציאם מהקשרם. הוועדה לא שללה את קביעת בית הדין הארצי באופן קטגורי, ולא סברה כי ליקוי שמיעה לא יפגע לעולם בכושר ההשתכרות של הנפגע, אלא קבעה, במקרה הספציפי של המבקש, נוכח דבריה הקודמים, כי ליקוי השמיעה לא היה בו כשלעצמו כדי לפגוע בכושר השתכרותו של המבקש, אלא הפגיעה בברך בלבד. עוד ייאמר, כי לא מצאתי כי אכן כדברי ב"כ המבקש הוועדה התמקדה בשאלת הצמצום בהכנסות בלבד, אלא הוועדה אכן מילאה אחר מצוות פסק הדין ודנה בשאלת הפגיעה בכושר השתכרותו של המבקש כנדרש ממנה, ונימקה החלטתה באופן מפורט ובהיר. נוכח האמור לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות הערעור.

8.     סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, א' סיון התשע"ב (22 מאי 2012), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: